מעט שפות מבלבלות מזמיני תרגום כמו הערבית. לקוח מבקש תרגום לערבית, מקבל מסמך מהוקצע, ואז שומע מעמית בקהיר או בקזבלנקה שהניסוח נשמע נוקשה, זר או פשוט שגוי. הבעיה לרוב אינה כישוריו של המתרגם, אלא העובדה שערבית אינה שפה אחת במשלב אחד, אלא משפחה שלמה של גרסאות. הן נעות מתקן פורמלי משותף ועד עשרות ניבים מדוברים, שחלקם כמעט אינם מובנים לדוברים מאזורים אחרים.
בחירת הגרסה הנכונה אינה עניין סגנוני בלבד. היא קובעת אם חוזה ניתן לאכיפה, אם קמפיין שיווקי קולע למטרה, אם כתוביות נשמעות טבעיות, ואם מטופל מבין את הוראות השחרור שלו. עבור ארגונים ישראליים בפרט, שבהם הערבית היא שפה בעלת מעמד רשמי וזיקה מקומית עמוקה, ושאליהם מגיעים מסמכים מרחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה, הבנת ההבדל בין ערבית תקנית מודרנית לבין הניבים האזוריים היא תנאי להזמנת תרגום שאכן עובד.
ערבית תקנית מודרנית: המשלב הכתוב המשותף
ערבית תקנית מודרנית (בלועזית MSA) היא הגרסה הפורמלית המשמשת בכל העולם הדובר ערבית בכתיבה ובדיבור רשמי. היא צאצאית של הערבית הקלאסית (לשון הקוראן), והיא שפת העיתונות, רשומות רשמיות, חקיקה, מהדורות חדשות, פרסום אקדמי וחוזים. איש אינו דובר ערבית תקנית כשפת אם בבית, אך כל דובר ערבית משכיל קורא וכותב אותה. לכן היא ברירת המחדל הנכונה כמעט לכל מסמך החוצה גבולות: תעודות משפטיות, הסכמים תאגידיים, מדריכים טכניים, טפסים ממשלתיים וגיליונות ציונים אקדמיים.
מכיוון שהערבית התקנית ניטרלית מבחינה גאוגרפית, תרגום יחיד בה משרת קוראים ממרוקו ועד עומאן בלי להישמע מקומי מדי. עבור תרגום מושבע או מאומת המוגש לבית משפט, למשרד ממשלתי או לצורך אישור אפוסטיל, נדרשת כמעט תמיד ערבית תקנית. תעודת לידה המתורגמת עבור רשות האוכלוסין וההגירה, או פסק דין ישראלי המתורגם לערבית לשימוש בחו"ל, צריכים להיכתב בערבית תקנית ולא בניב מדובר, משום שהמשלב הפורמלי נושא את הסמכות המשפטית שהמוסדות מצפים לה.
המלכודת היא ההנחה שהערבית התקנית היא תמיד התשובה. זהו המשלב הנכון לטקסט פורמלי, אך הוא עלול להישמע קר, מנופח ואף משעשע כשמשתמשים בו בתוכן שאמור להרגיש אנושי: פרסום, רשתות חברתיות, ממשקי אפליקציה, דיאלוג קולנועי או חומרי הסברה רפואיים הפונים למטופל. עבור אלה, הניבים המדוברים הם שקובעים.
הגרסאות המדוברות המרכזיות: לבנטינית, מצרית, מפרצית ומגרבית
הערבית המצרית היא הגרסה המדוברת המובנת ביותר, בעיקר בזכות הדומיננטיות בת המאה של מצרים בקולנוע, בטלוויזיה ובמוזיקה. דובר בתוניסיה או בירדן יכול בדרך כלל לעקוב אחר דיאלוג מצרי גם אם לא היה מפיק אותו בעצמו. תפוצה זו הופכת את המצרית לבחירה תכופה לבידור כלל אזורי, לקריינות ולפרסום צרכני רחב המכוון לקהל הגדול ביותר האפשרי.
הערבית הלבנטינית מקיפה את סוריה, לבנון, ירדן והשטחים הפלסטיניים. עבור ארגונים ישראליים זוהי לרוב הגרסה המדוברת הרלוונטית ביותר, שכן המשלב הפלסטיני והלבנטיני הרחב הוא שפת היומיום של חלק ניכר מהציבור הדובר ערבית באזור ובארץ. קמפיינים בתחום הבריאות, הודעות עירוניות, תסריטי שירות לקוחות ואפליקציות מותאמות המיועדים לקהלים אלה נקראים באופן טבעי הרבה יותר בלבנטינית מאשר בערבית תקנית נוקשה. הערבית המפרצית, המדוברת בערב הסעודית, באיחוד האמירויות, בכווית, בקטר, בבחריין ובעומאן, נושאת את משקלם של השווקים המסחריים והפיננסיים של האזור, והיא המשלב המועדף לחומר צרכני המכוון לכלכלות אמידות אלה.
הערבית המגרבית, המדוברת במרוקו, באלג'יריה, בתוניסיה ובלוב, היא המובחנת מכל הקבוצות המרכזיות. מושפעת עמוקות מברברית ומצרפתית ומעוצבת על ידי מאות שנים של התפתחות נפרדת, היא יכולה להיות קשה באמת להבנה עבור דובר ערבית מזרחית. הדארג'ה, הניב המרוקאי, היא דוגמה ברורה: קורא מפרצי עשוי להבין מעט מאוד משיחה מרוקאית יומיומית. התייחסות למגרבית כאל וריאנט שולי של ערבית גנרית היא אחת מטעויות הלוקליזציה הנפוצות והיקרות ביותר.
כיצד לבחור את הגרסה הנכונה לפרויקט שלכם
התחילו מתפקיד המסמך. אם עליו להתקבל בבית משפט, במשרד ממשלתי, אצל רשם או נוטריון, או לשאת אפוסטיל, בחרו בערבית תקנית. מוסדות פורמליים קוראים ערבית פורמלית, ותרגום מאומת בניב מדובר ייראה לא רציני ועלול להידחות. אותו הדבר נכון לחוזים, לפטנטים, לרשומות רפואיות המיועדות לתיק רשמי ולתעודות השכלה.
אם המטרה היא לשכנע, להרגיע או לרתק קהל מסוים, זהו תחילה את אותו קהל לפי אזור, לפני כל דבר אחר. עלון להתמודדות עם סוכרת עבור מטופלים דוברי ערבית במרכז הארץ צריך להיכתב בלשון לבנטינית ברורה, או בערבית תקנית פשוטה שרוככה במכוון לטובת נגישות. קמפיין נדל"ן יוקרתי למשקיעים ממדינות המפרץ שייך לערבית מודעת מפרץ. סדרת סטרימינג עם כתוביות להשקה אזורית עשויה להעדיף מצרית לשם תפוצה, או להשתמש בניב של זירת ההתרחשות לשם אותנטיות. ההחלטה צריכה להתקבל במודע, בתדריך, ולא להישאר ליד המקרה.
כשמתעורר ספק, שאלו שלוש שאלות: מי קורא את זה והיכן הוא חי? האם זהו מסמך רשמי או מסר הפונה לבני אדם? האם הוא ייקרא בשקט או יישמע בקול? התשובות מצביעות בדרך כלל בבירור על ערבית תקנית או על גרסה מדוברת מסוימת, וסוכנות מקצועית תעלה שאלות אלה עוד לפני שתורגמה מילה אחת.
מדוע מומחיות אנושית עדיין מכריעה את התוצאה
מנועי תרגום מכונה מאומנים בעיקר על ערבית תקנית ועל הניבים הנפוצים ביותר, והם מקפלים את כל היתר לכדי קירוב גס. בקשו ממנוע גנרי דארג'ה מרוקאית או לבנטינית פלסטינית אותנטית, ותקבלו בדרך כלל משהו קרוב לערבית תקנית עם פיזור של כמה מילים מדוברות, משלב שאף דובר ילידי לא היה משתמש בו בפועל. בתוכן משפטי ורפואי הסיכון גבוה אף יותר, משום ששגיאת משלב עלולה לשנות את האופן שבו נקראת תניה או מובנת הוראה.
מתרגם מוסמך עושה הרבה יותר מאשר להחליף מילים. הוא בוחר את המשלב, מתאים ניב וטון לאזור היעד, מטפל נכון בפיסוק ובמספרים בכתיבה מימין לשמאל, ויודע מתי ערבית תקנית היא חובה ומתי ניב ישרת את הקורא טוב יותר. בתרגומים מושבעים המשמשים בבתי המשפט בישראל ומול רשות האוכלוסין וההגירה, שיקול דעת זה בלתי נפרד מהסמכת המתרגם ומאחריותו.
השורה התחתונה המעשית פשוטה. לפני הזמנת תרגום לערבית, הגדירו את הקהל ואת המטרה, ואז ציינו את הגרסה בתדריך במקום להניח שקיימת ערבית אחת. התאימו מסמכים פורמליים לערבית תקנית ותוכן הפונה לבני אדם לניב האזורי הנכון, ועמדו על מתרגם שיוכל לומר לכם, עם נימוקים, לאיזו גרסה הפרויקט שלכם זקוק.